על פי ההלכה היהודית, עם נישואי בני זוג יהודים קמות לבעל מספר חובות כלפי אשתו, וביניהן החובה לזון ולפרנס אותה.

כלל יסודי בזכות האישה למזונותיה הוא "עולה עמו ואינה יורדת", אשר משמעו כי האישה זכאית לקבל מבעלה מזונות בסכום שיאפשר לה לשמור על רמת החיים שאליה הורגלה במשך תקופת הנישואין.

תכלית המזונות היא לכסות את כל צרכיה האמיתיים של האישה, אותן נהגה להוציא במהלך חייהם המשותפים של הצדדים (כגון ביגוד, הנעלה, מוצרי היגיינה, מוצרי טיפוח וקוסמטיקה, חוגים, הוצאות רכב, הוצאות דיור ואחזקת דיור ועוד).

סך מזונות אישה מחושב ונפסק לפי מספר רכיבים:

צורכי האישה (בהתאם לצרכים אליהם הורגלה במהלך חיי הנישואין).

יכולתו הכלכלית של הבעל.

יכולתה הכלכלית של האישה. 

אם הכנסת האישה מעבודה ומרכוש מספקת את כל צרכיה, באפשרות הבעל לטעון כי אין הוא חב במזונותיה (לפי ההלכה, יכול הבעל לומר לאישה "צאי מעשה ידייך תחת מזונותייך") ובהתאם לכך הבעל לא יחויב במזונות אשתו. אולם, אם הכנסת האישה לא מספיקה למילוי צרכיה אליהם הורגלה כאמור, אזי על הבעל יהא להשלים לאישה את החסר באמצעות תשלום מזונות פחותים יותר.

בהקשר זה, חשוב לדעת כי לפי ההלכה זכות האישה לקבל את מזונותיה קודמת למעשה ידיה ("מזונות עיקר"), ולכן לא ניתן לחייבה לצאת ולעבוד, וזאת אף אם עבדה קודם לכן. על אף האמור, ייתכנו מקרים בהם בית המשפט התרשם כי אישה שעבדה שנים רבות אינה עובדת במכוון על מנת לקבל מזונות, או אז יופחת שיעור מזונותיה, תוך התחשבות בפוטנציאל השתכרותה.

הבעל מחויב במזונות אשתו במשך כל תקופת הנישואין, למעט מקרים בהם יהא פטור מתשלום זה בשל התנהגות מצד האישה. למשל, הבעל לא יחויב בתשלום מזונות אשתו אם זו עזבה את הבית ללא כל סיבה מוצדקת (על פי הפסיקה, על האישה לספק עילה "קלה כנוצה" על מנת שלא תפסיד זכאותה למזונות), אם האישה בגדה בבעלה ועוד. 

תקופת חיובו של הבעל במזונות אשתו היא במשך נישואיו לאישה ועד למועד בו יתגרשו או עד למועד בו יינתן פסק דין לגירושין אשר יחייב את האישה להתגרש מהבעל והיא תסרב לכך.